חודש של ניתוחים ואהבה...

הלידות של החודש הזה היו לידות דרמטיות...

כבר חודשיים של' ובן זוגה נפגשים איתי לפגישות הכנה. הכל זורם יופי, הסקרנות וההבנה הולכים זה לצד זה. כמובן שיש חששות, ל' מאוד עדינה ורגישה, אך ח' נותן תחושת בטחון. אני מלמדת אותם לעשות עיסויים זה לזה, שכן בלידה הקשר יהיה יותר פיזי ופחות מילולי.

בשבוע 37 היא מודיעה לי שרוצים לזרז את הלידה, כי העובר לא ממש גדל כמצופה. אך בהגעתה לחדר לידה, רופא של ח. לידה פחות מתרגש מהממצאים ושולח אותה הביתה, עם הנחיה למעקב גדילה צמוד יותר.

כך עובר עוד שבוע, שבסופו בכל זאת התחושה היא שהשיליה לא מזינה את העובר כראוי, והוא לא גדל, ומוטב לו שייצא לאויר העולם. אלא שבשערי צדק, בית החולים המועדף עליה הודיעו לה מראש, שיש שם עוד 8 נשים שמחכות לזירוז, כך שזה לא יהיה מהר, לעומת זאת הם בדקו עבורה שבהדסה אין עומס כזה.

בינתיים מתקשרת אלי מישהי חדשה, א', מספרת לי שהיא בשבוע 41, הריון שני אחרי לידה קיסרית, ומבקשת טיפול לזירוז. מכיוון שעדיף זירוז טבעי במקרה הזה מאשר התערבות רפואית, וסיכוי טוב שבשבוע מתקדם כזה זה יעבוד טוב, קבענו למחר ב12 בצהריים.

אחרי לילה בשערי צדק ל' וח' מתלבטים ומחליטים לעבור לעין כרם. יש לי יום רגוע ופנוי ומבחינתי ממש בסדר להתחיל עכשיו לידה. לעומת זאת מחר החל מ12 בצהריים יש לי פגישות צפופות כל היום עד הלילה, רובן פגישות היכרות של מועמדים ל"מדורה של אורנה", אנשים שעדיין לא מצאו את אהבת חייהם. אני עושה חישוב שאם הלידה מתחילה היום, וממשיכה כל הלילה, אני אצליח להגיע מחר בלי להזיז את כל הדומינו הזה...

אבל הדברים זזים לאט יותר, הפיטוצין עדיין לא נותן את אותותיו, ואני הולכת לישון בביתי ולא בחדר לידה. בבוקר אני מקבלת דיווח, שהפיטוצין בלילה גרם לירידות בדופק של העובר, ולכן הפסיקו אותו, והיולדת קיבלה פרוסטגלנדינים בנרתיק לריכוך צוואר הרחם ועידוד יצירת לידה.

הנר הזה מתחיל לייצר צירים, ואני בקשר צמוד איתה, האם היא זקוקה לי כרגע? בשלב זה האיש מדווח לי שעדיין לא. אני יורדת לסטודיו לקבל את פניה של א' המחכה לזירוז, אך אני לא שקטה. רוצה לשמוע את היולדת בעצמה, 11.50 והיא אכן אומרת לי: כן, תבואי עכשיו. מהמדרגות אני מטלפנת בהתנצלות לא' שכנראה כבר בדרך, ומסבירה לה את הסיטואציה.

אני פוגשת את ל' וח' בחדר "השהייה" בהדסה עין כרם, ומתחילה בטיפולים מרככי כאב. למרות שהחדר פצפון, אני שמה מוסיקה, ומעסה אותה בשמנים ריחניים. בין הצירים היא מדגישה כמה שטוב שיש הפוגות, אך הן מאוד קצרות. אנחנו מתמרנים בין התמודדות עם הצירים המאוד תכופים, ושימת לב לדופק של התינוק, שבכל ציר עקב תזוזות הוא נעלם לנו. ל' נהנית מאד ממקלחת שמשככת את הכאב,  (כשהיא במקלחת אני מקבלת טלפון מס', שרק התחילה תשיעי, ומיד אני אומרת לה: את לא יולדת עכשיו... אך היא התקשרה רק לקבל הסברים בענין עיסוי פרינאום)

כשהפתיחה מתקדמת ל4 אנחנו מקבלים חדר לידה. אך הדופק בכל ציר נעלם לנו, וקשה להבין האם זה באמת בגלל שהיא מתחילה לזוז בציר, או משהו אמיתי יותר. הרופא החביב ד"ר חן מחליט לשים מוניטור פנימי, ואז הכל מאוד ברור, בכל ציר יש ירידה משמעותית מאוד של הדופק, וזה חוזר על עצמו.

המעבר לחדר הניתוח בהדסה עין כרם הוא מאוד ידידותי, חדר הניתוח ממוקם ביחד עם חדרי הלידה, והכניסה אליו מעוצבת ידידותית ומאירת פנים. אני נשארת עם ח' מחוץ לחדר הניתוח, שכן בניתוח חירום אין מלווים. ח' מתוח, ואני מנסה להרגיע, זוהי הלידה הספציפית של התינוקת הזאת. אחד נולד עם עיניים כחולות, אחד עם עיניים חומות. תינוק אחד נולד 2 ק"ג ואחר 4 ק"ג. תינוק אחד נולד בלידה של 4 שעות, ואחר בלידה קשה ומתמשכת של 12 שעות, והתינוקת הזאת תיוולד בלידה קיסרית. תוך רבע שעה שומעים בכי של תינוקת שרווח לה מאוד אחרי שחולצה מהתסבוכת שהיתה בתוכה. חבל טבור כרוך סביב  הרגל והצוואר.

בכל השעות האלה אני מסמסת מידי פעם ביטולים של פגישה אחר פגישה, אך כשל' בחדר התאוששות אני כבר מזמינה שוב את א' לבוא ב8 בערב לקבל את הטיפול של הזירוז.

אני מגיעה במונית הישר לטיפול, כמובן שא' מתעניינת איך היתה הלידה, ואני יודעת שהיא לא תאהב את התשובה, כי היא מתכווננת על לידת VBAC

הטיפול מאוד מרגיע אותה, וכמובן שאנחנו גם משוחחות, א' מגיעה מאטמוספירה מאוד ניתוחית, גם אמה וגם חמותה ילדו כמעט את כל ילדיהן בניתוחים, ושתיהן משדלות אותה לקבוע תור לניתוח ולא לחכות. לא' חשוב לבוא אלי ברביעי בבוקר מוקדם, לפני הביקורת החוזרת שהיא מוזמנת אליה, ואנחנו קובעות ל8.

הפגישות של יום שני מצטופפות חזרה ביום שלישי אחר הצהריים, וברביעי בבוקר א' מגיעה אלי לטיפול קצר ומשם ממשיכה לביקורת.

כשאני מתקשרת אליה כעבור שעה לשמוע מה הממצאים, היא מספרת לי שהמים ירדו, והיא הולכת להדסה עין כרם. מתאשפזת במחלקה, לא עושים זירוז עדיין ואין ממש צירים.

ב3 היא מזמינה אותי לבוא לשם לתת לה טיפול נוסף. אני מגיעה לחדר שלה בהדסה עין כרם, משוחחת קצת עם בן הזוג, שהכרתי זה עתה, ומנסה להכין אותם על רגל אחת ללנל"ק. אחר כך מעמעמת את האורות, שולחת אותו לאגור כוחות בבית, ועושה לה טיפול ארוך ומרגיע, במהלכו היא נרדמת ואני מכסה אותה והולכת.

עדכונים טלפוניים בהמשך הערב מדווחים על אי התקדמות ומחשבות על ניתוח שאכן מתממשות, אך א' מספרת לי ששיחות ההכנה הפכו לה את חוויית הניתוח לחיובית ושונה מאוד מהחוויה של הניתוח הקודם.

את שרשרת הלידות האלה מסיימת הלידה של ס'. היא ידעה כל ההריון שהיא מתכוונת ללדת בשבוע 38, כי זה מתאים מכל הבחינות, ואכן בבוקר יום חמישי היא מדווחת לי שהיה לה דימום קל, מסתדרת בבית עם צירים לא חזקים, ובערב קוראת לי לבוא אליה כי זה כבר מאוד כואב, למרות שלא סדיר. בדרך אליה היא מציעה שאחכה בחוץ ונמשיך ישר לבי"הח, אני נעתרת אך היא נראית לי שמחה וטובת לבב... לא כ"כ בלידה... בדיקה בחדר הקבלה ושולחים אותנו להסתובב שעתיים. אנחנו מבלים אצלי 3 שעות. חוזרים ומבלים את שאר הלילה בחדר לידה, עם צירים שהולכים ומתחזקים. המקלחת עושה לה טוב בהתמודדות עם הכאב. כשזה כבר קשה מנשוא ונעצר למשך שעות על פתיחה של 8 היא מבקשת אפידורל ואנחנו תומכים בה. לצערנו הרב, 3 נסיונות של המרדים לא צלחו והוחלט שלא ניתן יהיה להעניק לה את האפידורל, אך הטישטוש שניתן לה קצת הציל אותה מהמשבר. הסוף לא היה קל, במאמץ עילאי היא ילדה ביום שישי בצהריים בלידה לא קלה, אך תקינה ובריאה. האיש שלה לא מש ממנה לאורך כל הלידה, ספג את כאבה ותמך ללא סייג. בביקור שערכתי אצלם מספר ימים אחרי הלידה מסתבר שגם אחרי הלידה הוא לא ישן, אלא נשאר להיות איתה כל השבת. אני בודקת איך הולכת ההנקה והאם הם דואגים לצרכים הבסיסיים של היולדת, אוכל ושינה, יוצאת עם הילדים לפארק עד החשיכה, ונפגשת עם עוד אישה עדינה ומקסימה בת 34 שאני התאהבתי בה מיד, ומקוה להיות שליחה ולקשר אותה עם גבר אוהב. חודש של רגשות סוערים...

איך לדעתי כדאי ורצוי להכניס משמעות לטקס,
ואיך לעבור אותו בצורה הכי רגועה שאפשר...
ועזבו קייטרינג, מוסיקה, אולם, וחישובי הצ'קים.
לא על זה אני מדברת...

[להמשך הכתבה לחץ כאן]