הקדמה
בספרו הידוע "כרוניקה של מוות ידוע מראש" נוקט הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מארקס בתחבולה ספרותית מתוחכמת, הוא מספר לקהל קוראיו כבר בפרק הראשון של הספר את סופה של העלילה. בפרק זה מתוודע הקורא למעשה רצח, לקורבן ולרוצחיו. שאר פרקי הספר מגוללים את השתלשלות האירועים שהובילו בסופו של דבר לביצוע מעשה הפשע.
הסוף ידוע מראש! אולם ככל שנוקפים הדפים וככל ששוקעים פנימה אל תוך קרביה של העלילה, עולה וצפה בלב הקורא משאלת לב אופטימית, שמא אולי בסופו של סיפור לא יצא מעשה הרצח אל הפועל. זאת בדיוק רצה גרסיה מארקס להעלות בחכתו הספרותית, את הציפייה האופטימית, את תמצית מהותו של יצר האדם:
הציפייה האופטימית הדוחפת את האדם לחיות את חייו במגמת בנייה על אף הידיעה כי ימות ביום מן הימים.
הציפייה האופטימית הדוחפת את האדם להקים משפחה, לרכוש מקצוע, לבסס את מעמדו החברתי, להגדיל את רכושו ולבסס את יחסיו עם אלוהיו על אף הידיעה כי הוא עלול לאבדם בשלב זה או אחר של חייו.
הציפייה האופטימית הדוחפת את האדם לאנוס את המציאות כך שתתאים לצרכיו, רשמיו ורצונותיו.
הציפייה האופטימית הדוחפת את האדם לחיות כעיוור לנוכח פני המציאות הקשה, האכזרית, חסרת הוודאות והבלתי נשלטת.
הציפייה האופטימית שהיא הסיבה הישירה להישגיו המפוארים של המין האנושי מחד וגם הסיבה הישירה לסבל האנושי על ביטויו השונים מאידך.
עוד לפני היותו ה"אדם החושב" - "הומו ספיינס", האדם הוא "האדם המצפה"- "הומו אקספקטוס", אם תרצו.
האדם המצפה מגופו כי יספק לו כל העת תחושות עונג והנאה וכי לא יכזיבו לעולם, המצפה כי מהלך חייו יהיה ודאי, בטוח ונשלט, המצפה כי אימא אדמה תעניק לו משפעה ומחומה ותדאג לו לכל מחסורו, המצפה להיות נאהב, המצפה לחיזוקים חיוביים על מעשיו, המצפה לצדק, צדק אלוהי וצדק חברתי.
האדם סובל כי הוא מצפה. נקודה!
סבלו של האדם מאז ומעולם הוא תגובתו המיידית או האופן בו הוא מתאכזב לגלות כי פני המציאות הם לא כאלה כלל ועיקר.
ספר זה עוסק בתופעת הסבל. העיסוק בתופעת הסבל נוגד בדרך כלל את טבעו של האדם מעצם היותו מצפה לטוב. הסבל מעורר סלידה, שאט נפש, התנגדות, עיוורון, ריחוק, הדחקה והתעלמות. אך למרות שתכליתן של תגובות אלו היא להרחיק את האדם ממקור סבלו ולהגן עליו אגב כך, מרחיקות תגובות אלו את האדם מטבעו האמיתי, ממי שהוא, ומנתקות אותו מן המציאות בה הוא חי.
אם אדם רוצה להבין את עצמו, אם אדם רוצה להבין את האופן בו הוא פועל ומתנהל בחייו, אם אדם רוצה להבין את טבעה של המציאות בה הוא חי, העיסוק בתופעת הסבל הוא המקום להתחיל בו.
ההתנגדות העולה באדם כאשר הוא פונה להתעמת עם תופעת הסבל היא לעיתים מחסום שקשה לחצותו, אך זה שיצליח לעשות כן יזכה בסופו של דבר במתנה יקרת ערך-
הוא יזכה להכיר את עצמו, הוא יזכה להכיר את העולם בו הוא חי, הוא יזכה בכלים רבי עוצמה להתמודדות עם סבלו, עם פחדיו, עם חרדותיו, עם מכאוביו הגופניים, עם ספקותיו, עם מאווייו, עם כעסיו, עם תסכוליו, עם שנאותיו, עם טינותיו, עם געגועיו, עם ציפיותיו, עם עצלותו... הוא יזכה ברגיעה ובסבלנות אין קץ, הוא יזכה לצלוח את סערות חייו בבטחה,
הוא יזכה להיות אדם בריא יותר וטוב יותר- טוב לעצמו, טוב לאחרים, טוב לסביבה.
אחד כזה שהצליח לשבור את מחסום ההתנגדות, ושלימים הפך לאחד מגדולי המורים בתולדות המין האנושי, חי בהודו לפני כאלפיים וחמש מאות שנה. שמו היה סידהרתא גוטמה, האדם הידוע גם בכינוי ה"בודהה" – "זה שהתעורר".
אדם זה החליט לעשות מעשה. הוא החליט לחקור את תופעת הסבל האנושי, למצוא את מקורותיו, ולספק לו ולאנושות פתרונות מעשיים להבסתו.
החליט ומצא! ירושתו של סידהרתא – הבודהה לאנושות היא מן המרשימות שהותיר אחריו בן אנוש. מתנתו לאנושות היא משנה סדורה ושיטתית המתאימה לכל אדם באשר הוא אדם ללא קשר לתארים אותם הוא נושא: מוצא, מין, דת ולאום.
דרשתו הראשונה לאחר הארתו מכונה: DHAMMACAKKAPPAVATTANA SUTTA
או בתרגום חופשי: " הדרשה על הנעת גלגלי הדהרמה" והיא מהווה את תמצית משנתו.
בדרשה זו מצפין הבודהה בתוך ארבע אמיתות, הידועות גם כ"ארבע האמיתות הנאצלות", את כל המידע הדרוש לנו בני האדם בכדי להבין מהו סבל, מהו המקור לסבל, וכיצד עלינו להביסו.
חיבור זה הוא פרשנותי הצנועה לארבע האמיתות הנאצלות. אין זוהי פרשנות מדעית במובן המקובל, אלא ניסיוני הכן להציג ולנתח את תופעת הסבל האנושי באופן בהיר, פשוט ושווה לכל נפש.
רבים הם הספרים העוסקים בחשיבה הפילוסופית הבודהיסטית. ספרים אלו נכתבו בדרך כלל על ידי אנשים שנחשפו לתרבות המזרח ואף שהו פרקי זמן ארוכים במנזרים תוך שהם חיים חיי פרישות מלאים.
לצערי אינני נמנה עם אסכולה מבורכת זו, אינני אדם מואר ואינני מתיימר להתהדר בתואר זה. חשיפתי לחשיבה הפילוסופית הבודהיסטית נבעה מחיפושי כמטפל ברפואה סינית, המתמחה בטיפול במתחים נפשיים, אחר שיטות טיפול נוספות שיעניקו לי אפשרות להגיע יחד עם מטופלי בדרך יעילה יותר אל מקור סבלם.
כיום, לאחר ניסיון רב שצברתי בשילוב בין הרפואה הסינית הקלאסית ובין הקניית טכניקות טיפוליות, שמקורן במשנה הפילוסופית הבודהיסטית אני יכול לומר בוודאות: המשנה הבודהיסטית, או כפי שהיא מכונה לעתים גם הפסיכולוגיה הבודהיסטית, היא אמצעי פשוט, זמין, אך יחד עם זאת רב עוצמה, המסוגל לחולל שינויים מרשימים ויסודיים אצל אלו שבחרו לאמצו כדרך טיפול.
גם האופן בו בחרתי להבהיר את ארבע האמיתות הנאצלות, כך למדתי, איננו שגרתי. הבהרת המשנה הבודהיסטית, אשר איננה מעמידה את האל במרכזה, בעזרת דוגמאות מן הספרות המקראית המונותאיסטית, נראית בתחילה כמו עירוב בין מין שאינו במינו, אך לתורה כך אומרים שבעים פנים, ויש המוסיפים כי שבעים פנים לה אצל כל אדם ואדם. מנקודת מבטי, פסוקי התורה דומים בפעולתם לקוואנים-שאלות פתוחות הניתנות לתלמידי זן על ידי מוריהם, שפתרונן מעניק תובנות חדשות על טבעה האמיתי של המציאות בה אנו חיים ופועלים.
הניסיון לפרש את הפסוקים, היפוכי האותיות שהשפה העברית מאפשרת, ושחושפים הקשרים חדשים, השאלות העולות תוך כדי פרשנות הפסוקים- כל אלה, כך נוכחתי, הם דרך פרשנות לגיטימית השופכת אור חדש ובהיר על טבעה האמיתי של המציאות.
חמשת חומשי התורה לדידי, ממש כמו המשנה הבודהיסטית, הם מדריכי הפעלה שתכליתם לגאול את האדם מסבלו ואגב כך גם לכונן חברה מתוקנת מאוזנת ובריאה יותר. כאשר מעמידים את השתיים זו למול זו, נוכחים לדעת כי המטרה להגיע לחקר האמת, על טבעה האמיתי של המציאות, משותפת לשתיהן, ולכן רב המשותף על השונה.
תקוותי היא שדרך פרשנות זו לא רק תקרב בין הגישות, אלא אף תצליח לקרב בין הלבבות.
