במשך שנים רבות עבדתי עם ילדים ומבוגרים
בעלי צרכים מיוחדים.
למדתי מהם הרבה על הקשבה, ולא רק למילים...
על סובלנות ועל אמונה ביכולותה של
הנפש האנושית להפתיע..
אך בעיקר למדתי, לשמוח מהפרטים הקטנים
שבונים את העולם הגדול.
למדתי, שלכל אדם, כפי שאומר וילפרד ביון
יש את הצורך בקשר עם ישות אנושית,
ולעיתים קרובות, עלינו המטפלים,
מוטלת האחריות לפתח דרכים לא קונבנציונליות
ליצירת הקשר.
כשהקמתי את ה"בית בקצה הכפר"
חלמתי על מקום שיבנה באהבה,
שיהיה פתוח ללמידה, להתנסויות ולעבודה;
לקבוצות ולבודדים, להורים ולילדים
ותמיד תהיה בו חתירה למציאת דרכים ושילובי טיפולים,
והבנה רחבה על מהות הטיפול וגבולותיו
בעבודה עם בעלי צרכים מיוחדים ומשפחותיהם
הדבר הראשון שנבנה במרכז
היה המעלון לכסאות הגלגלים.
ומהר מאוד גילינו ששלוש המדרגות נשארו מיותמות...
כולנו עולים במעלון..
זאת הכניסה הנכונה למרכז...
במסגרת עבודתי עם ילדי החינוך המיוחד,
עם הורים אומנים באומנה טיפולית
ועם מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים.
למדתי שלכן המשפחות, האחים, ההורים,
הסבים- סבתות, בני ובנות הזוג,
אין מספיק מקום להתייעץ,
ולכן ה"בית בקצה הכפר" מהווה גם מקום לכן המשפחות,
להתייעץ, לדבר, גם טלפונית או במפגש בודד בזמן הצורך.
באפשרות לעבוד יחד עם הילדים
במסגרת של טיפולים דיאדים (הורה וילד)
ובהדרכות הורים וצוותי גן ובי"ס.
