הפרעה טורדנית כפייתית

OCD-Obsessive Compulsive Disorder

הפרעה טורדנית כפייתית היא הפרעה פסיכיאטרית, לעיתים אבחנת ה- OCD מבלבלת משום שהיא כוללת תחלואה נלווית כמו חרדה, טורט, והפרעה דיכאונית.

הגיל הממוצע להופעת ההפרעה הוא 10 שנים, בשכיחות גבוה יותר אצל בנים מאשר אצל בנות. שכיחות ההפרעה בקרב בני נוער הוא 1%-3% ובמרפאות חרדה אף מגיע ל- 10%. {טיאנו, ש. 2005}.

המונח הפרעה טורדנית כפייתית מורכב מצמד מילים שמשמעותן:

אובססיה- מחשבה טורדנית או תמונות המעלות חרדה וגורמות לסבל רב.

קומפולסיה- יכולה להיות מחשבה או פעולה הבאה בתגובה לאובססיה שתפקידה להפחית ולבטל את החרדה.

הסיבות להופעת ה- OCD

יש תיאוריות המצביעות על בסיס ביולוגי להפרעה אם כי מחקרים אחרים מדברים על כך שמרבית המבוגרים הסובלים מסוג מסוים של חרדה אינם מעבירים את אותה החרדה לילדיהם, לעיתים הילדים סובלים מסוג אחר של חרדה אך קשה לעמוד את השכיחות המשפחתית בגלל תופעת ההסתרה. יחד עם זאת מחקרים מצביעים על כך שטיפול פסיכולוגי יכול לשנות דפוסי התנהגות שנובעים באופן חלקי מבסיס ביולוגי. כלומר המחשבות, הרגשות וההתנהגויות שלנו עשויים להשפיע על הכימיה של המוח.

למעשה כמעט כל הילדים מפתחים טקסים לזמן קצר כדי ל"הגן" על עצמם ועל יקיריהם. הם נמנעים מלדרוך על קווי המרצפות ברחוב, מתפללים תפילות שונות כדי שהוריהם לא יפגעו ועוד. {פואה, ע. וילסון, ר. 2005}

גיל הופעת ההפרעה

הפרעות OCD מתחילות  להופיע בשנות העשרה ותחילת שנות העשרים. מדוע קבוצת גיל זו פגיעה יותר להתפתחות הסימפטומים?

 - שנות העשרה ותחילת שנת העשרים הן בדיוק השנים שבהן גוברת תחושת האחריות האישית: הנערים דואגים לציוני הבגרות, מחפשים עבודה, חושבים על נישואים וילדים ועל פרנסת המשפחה. ככל שתחושת האחריות האישית גוברת, יש יותר הזדמנויות לעשות שגיאות שתוצאותיהן עלולות להיות חמורות. כאשר הסימפטומים של OCD מתעוררים, הם הולכים ומעמיקים עם הזמן. יש אנשים שאינם זוכרים את התקופה הראשונה שלהם בתוך ההפרעה בשל חולשת הסימפטומים והם מדווחים שקיבלו את ההפרעה בגיל מאוחר יותר כאשר הסימפטומים התחזקו.

- סיבה נוספת לקיום ההפרעה היא המבנה הפסיכולוגי שלנו, רובינו חווינו בחיינו פחד או מצב טראומתי כאשר מחשבות ליוו את האירוע הטראומתי אותו חווינו, אך במחשבתנו הבריאה ניסינו להזיזו ולשלול את המחשבות המטרידות ואף לעיתים לדאוג לא לזכור אותם. אך אם יש לכם נטייה לדאגה מחשבות אלה תאיימנה עליכם, אתם תחששו לאבד שליטה והחרדה תמלא אתכם. וכך ככל שהחשש גובר, החרדה עולה, ככל שהחרדה עולה והעיסוק בה נמשך הלחימה באובססיה משמר אותה ובנוסף תורם להערכה עצמית נמוכה.

הסימפטומים שמלווים את הסובלים מהפרעת OCD

הסימפטומים של הסובלים מההפרעה מלווים בבידוד , חלקם מבודדים עצמם חברתית בטענות שונות ומשונות. הם דואגים להסתיר את ההפרעה שלהם מעיניי הכלל בשל תחושת מבוכה והידיעה שאיש לא יכול להבין אותם. הם "אלופי" התירוצים, יש להם יכולת להסתיר את הטקסים שלהם ולהמשיך לעסוק בהם בהסתר.

אחת התרופות לבעיית ההסתרה שמשמרת את ההפרעה היא חשיפת ההפרעה בפני בני משפחה וקבלת תמיכה מהם. חולים שאינם מטופלים יכולים להיות מוגבלים לכל ימי חייהם.

רבים מאיתנו סובלים מדאגנות יתר כלפי הקרובים אלינו, ההבדל בין דאגה למחשבה טורדנית היא העובדה שהמחשבה הטורדנית היא דאגה יציבה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ומובילה ללחץ, פחד ובושה, היא מתרחשת סביב אירועים ומחשבות לא מציאותיים שמצביעים על מוזרות. ואילו דאגנות יתר מצביעה על דאגות מציאותיות שיש הגזמה לגביהן.

המחשבות הטורדניות יכולות להופיע בתחומים רבים: סביב ניקיון, הפחד לפגוע באחר, סביב בריאותו של אדם, פחד מזיהום וממחלות, פחד מהזנחת חובות הבית כמו סגירת דלתות או כיבוי מכשירי גז וחשמל ועוד.

אנשים הסובלים מ- OCD מנסים לבטל את המחשבות הטורדניות שלהם ולמנוע אותם באמצעות טקסים או באמצעות מחשבות כפייתיות החוזרות על עצמן וזאת כדי לזכות בהקלה. התנהגויות אלה הן עקשניות, חוזרות על עצמן, לא רצויות וקשה להתנגד להן אך מבחינת החולה בהפרעה היא הדרך היחידה שהוא מכיר להתמודד עם החרדה ולכן בכל פעם שהיא מופיעה קיים דחף לבצע טקס. מאחר והטקסים גורמים להקלה לזמן קצר מתקיימת התניה המסבירה את העלמות הפחד.

 הקשר בין מחשבות טורדניות להתנהגות כפייתית

מחשבות טורדניות{מחשבות שליליות, תמונות או דחפים החוזרים ונשנים}

הן מובילות למצוקה {חרדה, פחד, גועל, בושה}

המצוקה מובילה להתנהגות כפייתית {מחשבות או פעולות או דימויים החוזרים על עצמם}

ההתנהגות הכפייתית מובילה להקלה זמנית {המצוקה דועכת}{פואה, ע. וילסון, ר. 2005}

ההפרעה הכפייתית טורדנית מעוררת בושה אצל הסובל ממנה משום שהחולים בה מבינים שאין קשר בין הפחד לטקס אבל הם לא יכולים להימנע מהעשייה של הטקס כי הם מפחדים שמשהו יקרה. מאוד מכאיב לשאת את הסימפטומים לבד, רוב האנשים אינם מכירים מישהו שמשוחח בחופשיות על המחשבות הטורדניות או על ההתנהגות הכפייתית, ההתייחסות החברתית כלפי הסובלים מההפרעה מעידה על ביזאריות, שיגעון, חוסר הבנה ולכן רובם נמנעים מלשתף את ההורים ואת הסביבה הקרובה להם.

קיימים שבעה סימפטומים ששכיחותם נפוצה בתחום ההפרעה הטורדנית – כפייתית

1.     רוחצים ומנקים- Washers and Cleaners שקועים במחשבות טורדניות על זיהום והידבקות מחפצים מסוימים או מתופעות כמו הפרשות גוף, חיידקים , מחלות וכימיקלים. כדי למנוע כל אפשרות של זיהום הם יבצעו התנהגות טקסית אחת או יותר: רחיצות ידיים מופרזות, מקלחות ארוכות או ניקוי הבית  במשך שעות, לעיתים הרחיצה והניקיון מבוצעים כדי למנוע תוצאות לא רצויות כמו מוות ומחלה, אבל לעיתים קרובות הפעולות מכוונות רק להשבת תחושת נוחות. פעולות הרחיצה והניקיון חוזרות ונשנות, ופרקי הזמן שלהם נעים בין מחצית השעה עד לעשר שעות או יותר ביום. אנשים אלה יעשו הכל כדי להימנע מדברים מזהמים הם יכולים לנעול חדרים בבית ולסרב לגעת בחפצים שנפלו על הרצפה בטענה שהם מזוהמים.- למי שלא סובל מהמחלה התנהגות זו נתפסת כביזארית אולם כדי לעזור לסובלים חשוב לחשוף את המחלה ולהתמודד עם הבושה בעזרת תמיכה מהסביבה הקרובה – מההורים ומהמשפחה להבין ולקבל שהקושי עבור הסובל הוא קושי אמיתי.

2.     הבודקים- Checkers הם אנשים שבודקים באופן מוגזם כדי למנוע "אסון" בדיקות שכיחות הן בדיקת הכיריים, מכשירים חשמליים, מנעולי דלת, חלון למניעת פריצה ובדיקה חוזרת של עבודות שביצעו לוודא שאין שגיאות. אנשים אלה בודקים חפצים ומיד חוזרים ובודקים שוב ושוב בטענה שאולי הבדיקה לא נעשתה כראוי. הם זקוקים לאנשים אחרים שישאו באחריות לחלק ממטלות הבית כמו נעילת הדלת. על מנת לשחרר אותם מעיסוק יתר בטקסים.

3.     חוזרים- Repeaters הם אלה העסוקים ב"לחזור שוב ושוב" על פעולות. כאשר מחשבה מפחידה עולה בראשם, הם חשים הכרח לחזור על פעולה כלשהי כדי  למנוע את אותה מחשבה. כמו הבודקים מטרתם היא למנוע או לנטרל אסון אפשרי. שלא כמו הבודקים, לעיתים החוזרים אינם יכולים לזהות קשר הגיוני בין המחשבה הטורדנית להתנהגות הכפייתית.לדוגמא הרעיון שאפשר למנוע מוות של בן זוג על ידי פעולות חוזרות של התלבשות והתפשטות עד שהמחשבה על המוות נעלמת.

4.     מסדרים Orders הם אנשים שזקוקים לכך שהחפצים סביבם יהיו תמיד מסודרים בדרך מסוימת, נוקשה וסימטרית. יש כאלה שמסדרים את מיטתם כך שהמצעים יהיו מתוחים ללא קמט, אחרים יסדרו את התרופות שלהם ובכל פעם שייקחו כדור יסדרו את כל התרופות מחדש. הם משקיעים זמן רב בסידור מחדש של חפצים, הם מזועזעים אם מישהו משנה להם את הסדר, הם אינם חוששים מאסון מתקרב אך יש להם תחושת אי נוחות כללית. והם מבצעים את הטקסים כאשר חפצים אינם מונחים בסדר "מושלם".

5.     אוגרים Hoarderers – אוספים חפצים חסרי ערך ואינם מסוגלים להיפטר מהם. אספן יכול ללכת ברחוב, לאסוף חתיכות ניר קטנות ולאחסן אותן בבית למקרה שיזדקק להן בעתיד. בעוד שהאחרים רואים את האוספים כחסרי ערך ה"אוגר" מאמין שערכם רב. יש אוגרים שאוספים עיתונים במשך עשרות שנים למקרה שיזדקקו לכתבה מסוימת. במקרים חמורים הם נועלים חדרים רבים ואף שוכרים מקומות לאחסון כל חפציהם.

6.     חושבים טקסית Thinking Ritualizers הם אלה שמגייסים מחשבות חוזרות או דימויים שנקראים מחשבות כפייתיות כדי לסתור מחשבות כפייתיות. על פניו לא מבחינים בין חושבים טקסים לאובססיביים טהורים משום שיש להם מחשבות חוזרות ולא התנהגות טקסית. המחשבה של האובססיביים הטהורים יוצרות לחץ וחרדה בעוד שלחושבים טקסים יש מחשבות טורדניות וטקסי חשיבה שמפחיתים את הלחץ האובססיבי. המחשבות הטקסיות השכיחות הן תפילה או מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, ספירות של מספרים מסוימים או הימנעות מספירה של מספר מסוים, הם יכלים להימנע מללחוץ על שלט הטלוויזיה שיש יש את הסיפרה ממנה הם נמנעים. הם מאמינים ששימוש או אי שימוש במספר מפחית/ מונע את המזל הרע.

7.     דאגנים ואובססיביים טהורים Worriers and Pure Obsessionals  חווים מחשבות שליליות חוזרות ונשנות שמעיקות ואינן ניתנות לשליטה. הם אינם עסוקים בפעולה חוזרת, אין להם מחשבות כפייתיות. הם עסוקים בצורה מוגזמת באירועים יום יומיים פשוטים, במחשבות מפחידות. כמו חשש מוגבר מכישלון, עיסוק מוגבר בבריאות למשל עיסוק מוגבר מה יקרה אם הבורסה תיפול ולא יהיה כסף להמשך חינוך הילדים- מחשבה מסוג זה יכולה להעסיק ברמה יום יומית. כך גם מחשבה של הפחד שמע יפגעו או יפצעו אחרים לדוגמא הורה יכול להתרחק מהילד שלו משום שמחשבה שהוא יזרוק אותו מהחלון מלווה אותו בכל פעם מחדש.

ההימנעות לאדם עם OCD לא מספיקה, הוא אינו יכול לברוח מהפחדים שלו עצמו כי מדובר  במחשבה, המחשבה מעוררת חרדה והוא לא יכול לברוח ממנה. אלה הפוחדים ממעליות או מכלבים יכולים לבחור להימנע מהמפגש איתם אך לא ניתן לברוח מהמחשבה שיקרה לך משהו. להיפך ככל שאתה עסוק יותר במחשבה אתה יוצר איתה מערכת יחסים ומעמיק את הישארותה של המחשבה.

הטיפול

הטיפול ב-OCD  הוא דוגמא  לצורך לשלב גישות טיפול שונות. עד כה גישות פסיכודינמיות מסורתיות לא הוכיחו את יעילותן בחולים הסובלים מאובססיות וטקסים, אין דיווחים על הפסקת הטקסים. הטיפול המומלץ לסובלים מ- OCD הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, במקרים מסוימים משלבים תרופות ממשפחת ה-SSRI לא נבטיח החלמה אחרי הטיפול אלא ירידה משמעותית בסימפטומים האובססיביים. המטופלים ילמדו לשלוט בטקסים ולהפסיק אותם, קיימת יעלות של 70-80% להורדת הסימפטומים האובססיביים.

טיפול תרופתי ב- OCD

תרופות עשויות לעזור לאלה החוששים מעימות עם הסימפטומים של ה- OCD , מטרת התרופות להקל את הטיפול ולהפחית את הסימפטומים. התרופות הן סוג של "קביים" לעזור להתחיל בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד בהפרעה כפייתית טורדנית.

אלה הסובלים מדיכאון מתון או חמור יכולים להיעזר בתרופות כדי לאסוף כוחות לצורך הטיפול. לאחר שהשתמשתם בתוכנית והגעתם להפחתה משמעותית בסימפטומים ניתן להיוועץ עם הרופא ולהפחית בהדרגה את התרופות. מחקרים הראו שמטופלים אשר קיבלו טיפול תרופתי במקביל לטיפול קוגניטיבי התנהגותי נוטים לשמר את ההישגים שלהם גם לאחר הפסקת הטיפול התרופתי, לעומתם אלה שטופלו בטיפול תרופתי ללא טיפול קוגניטיבי התנהגותי והפסיקו את התרופות הסימפטומים נטו לחזור.

מספר מחקרים הראו שמצבם של הסובלים מ- OCD משתפר כתוצאה מטיפול תרופתי בתרופות נוגדי דיכאון ממשפחה ה- SSRI {Selective Serotonin Reuptake Inhibitors} לקבוצת תרופות אלה  השפעה ייחודית על מערכת קולטני הסרטונין במוח. קבוצה זו כוללת את התרופות הבאות:

-         Paxxet

-         Zoloft

-         Favoxil

-         Prozac

-         Seroxat

אם ההחלטה היא ליטול תרופות חשוב להיוועץ עם פסיכיאטר המתמחה ב- OCD . כדי להעריך את התועלת של התרופה חשוב להיות סבלניים בין 10-12 שבועות. רוב הרופאים יתחילו את הטיפול התרופתי במינון נמוך ויעלו את המינון בהדרגה על פי תגובתכם לתרופה. {פואה, ע. וילסון, ר. 2005}

טיפול קוגניטיבי התנהגותי ב-OCD.

1.     מספר מפגשים עם המטופל לצורך החלטה של התאמת המטופל לתוכנית: אופי הטיפול כולל 1-2 מפגשים לבדיקת מורכבות ההפרעה, האם קיימת קומרבידיות עם הפרעה נוספת, מה ההפרעה הבולטת והאם המטופל מתאים לתוכנית הקוגניטיבית התנהגותית המתמקדת בסימפטומים של OCD.

2.     הסבר פסיכוחינוכי אודות ההפרעה וכן הסבר כללי על צורת הטיפול, נלמד את המטופלים לדבר על ההפרעה בפתיחות, חשוב להסביר לחזור להדגיש כי ההפרעה אינה קשורה לאישיות של האדם, או לאופי שלו אלא מדובר בהפרעה חיצונית והיא זו שגורמת לחשוב מחשבות או תמונות לא רצוניות שגורמות לסבל וחרדה. מדובר בטיפול שנדרשת עבורו התחייבות לתרגול גם מחוץ לשעות הטיפול.

3.     שלב ההבנה- פנייה ישירה בגוף ראשון למטופל והסבר מפורט על אופי התוכנית הכוללת חשיפה ומניעת תגובה. מטרת התוכנית להסביר לסובלים מההפרעה  שמה שהם חשבו היה שגוי לאורך כל הדרך. ראשית כל, הם ילמדו שהחרדה והמצוקה לא נמשכים לנצח. הדברים הרעים מהם הם פחדו לא יקרו גם אם לא מצבעים את הטקס. שכשאנשים מתעמתים עם סיטואציות מעוררי חרדה למשך תקופה ממושכת, החרדה יורדת בהדרגה.

4.     שיפור איכות החיים- הטיפול שאנחנו הולכים לעשות מיועד להחליש את ההרגלים האובססיביים-קומפולסיביים שלך עד כדי כך, שהם לא יפריעו לך יותר בפעילות הרגילה שלך. כדי להחליש את הדפוסים יש צורך לתרגל  שני סוגים של תרגילים: חשיפה ומניעת תגובה (טקס). חשיפה אומר להתעמת עם מצבים שמעוררים את האובססיה שלך ולהישאר בסיטואציה מספיק זמן עד שהמצוקה יורדת. מניעת תגובה אומר שאתה חייב לעצור את עצמך מלעשות משהו שיפסיק את האובססיה. כל מה שתעשה זה להישאר בסיטואציה. במילים אחרות, אתה חייב להימנע מכל טקס שאתה רגיל לעשות כשאתה טרוד על ידי אובססיה. תרגילי החשיפה מיועדים להחליש את הקשר המנטאלי בין המצבים והמצוקה שלך במצבים אלו. כשאתה מתרגל לא להיכנע לדחף שלך לבצע את הטקס, אתה מחליש את הקשר המנטאלי בין ביצוע הטקס והרגשה זמנית יותר טובה. במילים אחרות, אחרי שביצעת את הטקסים שלך אתה מרגיש יותר טוב לזמן קצר. לכן אתה ממשיך לנסות להגיע לתחושת הקלה מהאובססיות על ידי ביצוע טקסים. אם תתרגל לא לבצע את הטקס, אתה תחליש את הקשר המנטאלי בין הטקסים וההקלה הזמנית, ועם הזמן הדחף הקומפולסיבי (הדחף לבצע את הטקס) ירד. מטפל המתמחה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ב- OCD ידע ללוות ולהדריך אותך במשימות ובתרגולים שתידרש לעשות בין מפגש טיפולי אחד לאחר.

5.     איתור גרעין הפחד והבנת הטקס- הבנת האובססיות כרוכה בשאלות סביב מציאת גרעין הפחד. כדי לאתר את מקור הפחד עלינו לשאול שאלות רבות המתחילות במילים "מה יקרה אם" לדוגמא: מה יקרה אם לא תשטוף ידיים----------אני אזדהם-------------ומה יקרה אז----------------------------------------------לכל קומפולסיה יש רצף של שאלות אשר עוזרות להבין את אופי הטקס, עוצמת הטקס ואת התדירות שלו לדוגמא: שאלות למי שסובל מזיהום: איך אתה שוטף ידיים? כמה זמן? במה אתה משתמש? כמה סבונים אתה מבזבז ביום? כמה אתה משלם על חשבון המים? נסתכל על מראה הידיים האם הן פצועות, אדומות וכו' לעיתים הקומפולסיה יכולה להיות מחשבה מנטרלת כמו תפילה, טקס {פעולה} ומילה מרגיעה. ככל שתרגיש פתוח ומשוחרר בטיפול, ככל שתסמוך על המטפל שלך תחשוף בפניו את ההתנהגויות הטקסיות שלך וכך הוא יוכל לעזור לך להתמודד איתן בדרך אחרת ללא סבל.

6.     נערוך רשימה של כל הפחדים שלך ונסדר אותם לפי רמת הקושי שכל אחד מהם מהווה עבורך. נשתמש בסולם מ-0 עד 100, כש-0 משמעותו שאין מצוקה או קושי בכלל ו-100 משמעותו מצוקה או קושי מקסימאלי (SUD-Subjective Units of Distress) . תרגילי החשיפה יהיו פועל יוצא של הרשימה הזאת. בהדרגה אתה תתעמת עם המצבים או המחשבות שקשים לך עד שתעמוד בפני המצבים הקשים ביותר מתוך הרשימה. בנוסף, בזמן שאתה עובד על הרשימה של תרגילי החשיפה, יהיה נחוץ שתתרגל גם הימנעות מטקסים. אם תתעמת עם כל המצבים הקשים ובמקביל תמשיך לעשות את הטקסים שלך, לא תתפטר מההרגלים של ה-OCD שלך. לנקודה הזאת יש חשיבות עליונה: אתה חייב לעשות את כל תרגילי החשיפה ולהימנע מטקסים כדי להצליח עם התוכנית. אסור לך לדלג על תרגילי חשיפה קשים או להמשיך לעשות טקסים מסוימים.

7.     הצלחת הטיפול תלויה בקשר, ברצון בשיתוף של שני הצדדים- מה שתוכל להפיק מהטיפול מאוד תלוי כמה תשקיע בו. זה גם תלוי בתוכנית חשיפה שהמטפל מרכיב לך כדי שתתאים בדיוק להרגלי ה-OCD שלך.

8.     כל יום החל מהפגישה הטיפולית הראשונה תתבקש לתרגל לבד את תרגילי החשיפה שעשית במשך הפגישה של אותו יום.

לסיכום: מטרת הטיפול להוביל את המטופל להפחתה מוחלטת בטקסים ובכך להוכיח לו שהטקס אינו גורם ישיר להפחתת החרדה/האובססיה אלא השינוי החשיבתי הוא אשר מוביל להטבה משמעותית בתחושת הפחד. הטיפול מיועד לבעלי מוטיבציה, לאלה המעוניינים לעשות שינוי בחייהם. אלה הבוחרים בתוכנית הטיפולית בעצם בוחרים לשלוט בהפרעה ולא לתת להפרעת ה- OCD לשלוט בהם.

ביבליוגרפיה

-         וילסון, ר, פואה, ע. "די לאובססיה" הוצאת מודן. 2005.

-         טיאנו, ש. "פסיכיאטריה של הילד והמתבגר", הוצאת דיונון. 2005.